פיצויים לטובת עובד שהושב לעבודתו באמצעות 'סעד של השבה לעבודה' וביטול פיטורים מעיקרם כפי שהרחבנו במאמרנו "חובת הקטנת הנזק במשפט העבודה", החובה להקטין את הנזק קמה מכוח סעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן – חוק החוזים (תרופות)). חובה זו קמה מקום בו הופר חוזה, בין אם חוזה עבודה בין אם לאו, ונתבעים על-ידי הנפגע פיצויים בגין הנזקים שגרמו ביטול החוזה ו/או הפרתו.

פיצויים לטובת עובד שהושב לעבודתו

לפי חובה זו על הנפגע לפעול באמצעים סבירים למניעת הנזק או הקטנתו – הווי אומר – מהסכום אותו היה אמור העובד להשתכר (שכר עבודה + נלווים) במהלך תקופת החוזה יש לנכות את אשר השתכר (שכר עבודה + נלווים) העובד באותה תקופה או שיכול היה להשתכר במידה והיה משקיע מאמץ סביר לקיים מטה לחמו באמצעות מקור פרנסה חלופי. הסכומים המופחתים מנוכים במסגרת "חובת הקטנת הנזק".

כמו כן, ציינו במאמר "חובת הקטנת הנזק במשפט העבודה", כי חובת הקטנת הנזק המושתת על העובד-הנפגע מהפרת חוזה עבודה, מתקיימת במשפט העבודה בשתי סיטואציות שונות:
1. בתביעת פיצויים בחוזי העסקה לתקופה קצובה – כאשר בהפרתם – אף שהעובד פוטר שלא כדין ובטרם הגיעה תקופת יחסי העבודה לקיצה – פיטוריו תופסים ואינם בטלים מעיקרם.
2. כאשר עובד המועסק שלא בחוזה לתקופה קצובה מפוטר בחוסר תום לב

עם זאת, משפט העבודה מכיר בסיטואציה, לפייה, עובד שפוטר שלא כדין בין אם הועסק על פי חוזה לתקופה קצובה ובין אם לאו, ותביעתו הינה להשיבו לעבודה (להבדיל מתביעה לפיצויים) ותביעה זו התקבלה – הוא זכאי להפסד שכרו מאז פיטוריו ועד השבתו לעבודה מבלי שתילקח בחשבון חובת הקטנת הנזק.

סעד של השבה לעבודה

הבסיס להבדל בין מקרה בו נפסק לטובת עובד סעד של פיצויים לבין סעד ההשבה נעוץ בכך שבסעד של השבת העובד – הפיטורים בטלים מדעיקרא כאילו לא היו מעולם – והעובד, בעצם נכונותו להמשיך ולקיים את חוזה עבודתו, זכאי לשכר אותו היה אמור להשתכר מיום הפיטורים ועד ליום ההשבה כאילו עבד בפועל.

שאלה הקטנת הנזק בפיטורים שבטלים מעיקרם התעוררה לראשונה בפסק-הדין ע"א 268/60 בן עובד נגד מדינת ישראל, אך לא הוכרעה שם מן הטעם שהמשיבה שם לא העלתה אותה בכתב ההגנה. וכך נאמר שם (מפי השופט לנדוי):

"שאלה אחרת היא אם המשיבה היתה רשאית לדרוש שמשכרו של המערער ינוכו הסכומים שהוא הרוויח באותו פרק זמן בעבודות אחרות. אין זה מקרה של תשלום פיצויים והפחתת הנזק, אלא של תשלום המשכורת המגיעה לתקופה, בה היה החוזה עדיין שריר וקיים. אך אולי אפשר לומר שגם במקרה כזה דורש הצדק שהעובד לא יזכה זכיה כפולה: אחת על נכונותו לעבוד במקום פלוני והשניה על עבודתו בפועל במקום או במקומות אחרים".

ודוק, הדיון בפסק-הדין לעיל לא מיצה את מלוא הסוגיה שכן, כפי שהרחבנו במאמרנו "חובת הקטנת הנזק במשפט העבודה", במסגרת חובת הקטנת הנזק יש לנכות, בנוסף לסכום אותו השתכר העובד בפועל, גם את הסכום שהעובד יכול היה להשתכר במידה והיה פועל במאמץ ושקידה סבירים להקטנת הנזק. ואילו בפסק-דינו של לנדוי נדונה השאלה האם יש לנכות מהתשלום סכומים אותם הרוויח העובד בפועל ולא התעוררה השאלה אם יש לנכות סכום שהעובד יכול היה להשתכר, לו פעל להקטנת הנזק.

התפתחות משמעותית בסוגיה הביא הדיון בעניין ע"א 183/69 עיריית פתח תקוה ואח' נגד טחן, שם בית-המשפט פסק, כי "פיטורים שהם בטלים מדעיקרא, לאו פיטורין הם, וכמוהם כלא היו" (השופט זוסמן, בעמוד 402); לפיכך בהעדר נסיבות מיוחדות נוהגים לפסוק לעובד התובע שכר עבודה את שכרו; ובהתאם לכך, אישר את פסיקת בית-המשפט המחוזי לתשלום משכורת עבור תקופת "אי-עבודה" של כמעט ארבע שנים (מחודש אוגוסט 1962 ועד יוני 1966).

לבסוף, הלכה זו קיבלה גושפנקא סופית בבג"צ 74/89 המועצה המקומית נתיבות – תמר מדמוני אשר דחה עתירה שהוגשה על-ידי המועצה המקומית נתיבות נגד בית הדין הארצי לעבודה והעובדת, הגב' תמר מדמוני, כנגד פסק-הדין שניתן כל-ידי בית הדין הארצי בדיון מס' מז/154 – 3 תמר מדמוני נ' המועצה המקומית נתיבות (להלן: "עניין מדמוני"). שם, בבית הדין הארצי לעבודה נקבע כך:

" נראה לנו כי אין להרחיב את הוראות סעיף 14 לחוק החוזים (תרופות) במלואן על מקרה בו פוטר עובד שלא כדין, ופיטוריו בוטלו. במקרה זה זכאי העובד לשכר, ולא לפיצוי בגובה השכר, שהרי עובד זכאי לשכר כל עוד הוא מוכן ומזומן לעבוד. משנמנע ממנו שלא כדין לעבוד, אין לחייבו לשקוד על השגת עבודה אחרת."

פיצויים וביטול פיטורים מעיקרם

בבג"צ מדמוני, אשר דחה את העתירה ואישר את ההלכה שנקבעה בבית הדין הארצי, ציין כב' השופט ש' לוין שלושה מקורות חקיקתיים ופסיקתיים, דרכם ניתן יהא להפחית את שיעור המשכורת ואף לדחות את התביעה, אולם זאת רק בהתקיימה של תשתית עובדתית המצביעה על נסיבות המצדיקות את ההפחתה או הדחייה כאמור, שלושת המקורות האפשריים להפחתת שיעור הפיצויים הינם:

1. סעיף 3(4) לחוק החוזים-תרופות – כאשר, "אכיפת החוזה היא בלתי-צודקת בנסיבות העניין."
2. סעיף 4 לחוק החוזים-תרופות – לפיו, "בית המשפט רשאי להתנות את אכיפת החוזה בקיום חיוביו של הנפגע או בהבטחת קיומם או בתנאים אחרים המתחייבים מן החוזה לפי נסיבות הענין." כך קובע בג"צ, כי על בסיס מקור חקיקתי זה, במקרה מתאים עשוי בית המשפט להתנות את אכיפת החיוב הכספי בהחזרת מה שהעובד קבל או עשוי היה לקבל בתקופה הרלבנטית.
3. דוקטרינת תום הלב – דוקטרינת זו, כמקור דרכו ניתן יהא להפחית את שיעור שכרו של העובד במקרה של ביטול פיטורים מעיקרא, הועלת כבר בבית הדין הארצי לעבודה באותו עניין, כאשר אמר:

" זאת ועוד, עובד חייב לנהוג בתום לב עם מעבידו. עובד שפוטר שלא כדין, ויפעל לביטול פיטוריו, ובו זמנית יחפש מקום עבודה אחר, הרי שאם רוצה הוא להיות הוגן וישר עם מעבידו החדש, יהיה עליו להביא לידיעתו את העובדה כי הוא רואה עצמו, עדיין, כעובד של המעביד נגדו הוא נאבק, ואזי עשוי להיווצר מצב שבו מי שאצלו הוא מחפש עבודה, לא יאפשר לו להיקלט בעבודה נאותה, מן הטעם שידע שאין אותו אדם מחפש לעצמו פרנסה של קבע במפעלו;"

כמו כן, חשוב להעיר כי בית הדין הארצי בעניין מדמוני תחם את "העדר הפחתת שיעור הפיצויים" רק למקרים בהם העובד, שפעל להשבתו לעבודה, לא עבד במהלך התקופה שבין פיטוריו לבין השבתו באמצעות צו האכיפה, באף מקום אחר. וכך דבריו של בית הדין הארצי בהקשר האמור בעניין מדמוני:

" שונה המצב לגבי עובד שעבד בפועל בתקופה שבין "פיטוריו" ועד לביטולם. כאן אין להעלות על הדעת מצב שהעובד יצא מרוויח ממעשהו של מעבידו, דהיינו שיזכה במלוא השכר שהיה משתלם לו אילו עבד, בנוסף לסכומים אותם השתכר בפועל אותה תקופה;"