חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה") תוחם את מספר השעות בהן מותר למעסיק להעסיק עובדים ויצר שתי מגבלות עיקריות, האחת מגבלת שעות יומית והשנייה מגבלת שעות שבועית.

מגבלת השעות היומית קבועה בסעיף 2(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה אשר תוחם את יום העבודה ל-8 שעות עבודה בלבד, וזו לשונו של המחוקק בסעיף 2(א) האמור: "יום עבודה לא יעלה על שמונה שעות עבודה." ואילו מגבלת השעות השבועיות נקבעה בסמוך לה, בסעיף 3 לחוק שעות עבודה ומנוחה לפיו, "שבוע עבודה לא יעלה על ארבעים וחמש שעות שבועיות.

אם כך – ישאל השואל – כיצד יתכן שעובדים רבים במשק מועסקים מעל שמונה שעות ביום ולעתים גם 12 שעות ביום והרבה מעל 45 שעות שבועיות?

את התשובה לשאלות אלה ניתן למצוא ב- "היתרים להעבדה בשעות נוספות" שהוציא שר העבודה להעסיק עובדים מעבר למכסת השעות הקבועה בסעיפים 2 ו-3 לחוק שעות עבודה ומנוחה. שר העבודה נתן היתרים אלה מכוח הסמכות שהוענקה לו, בסעיפים 11 ו-15 לחוק שעות עבודה ומנוחה, להוציא היתרים להעסקת עובדים בשעות נוספות, מעבר למכסת 8 השעות הקבועה בסעיף 2 לחוק שעות עבודה ומנוחה ומעבר למכסת 45 שעות ההעסקה השבועיות הקבועה בסעיף 3 לחוק שעות עבודה ומנוחה (מכסה אשר הוגבלה בצו הרחבה כללי ל-43 שעות שבועיות).

כך, בין היתר, שר העבודה נתן שני היתרים כלליים החלים על מרבית העובדים במשק ועל מגבלת השעות המותרת מכוחם של אלה: ההיתר האחד הינו, ההיתר הכללי להעבדה בשעות נוספות במפעלים שבהם עובדים שבוע עבודה בן חמשה ימים (י"פ תשמ"ט, 3349) והשני, היתר כללי לכל העובדים (י"פ תשל"ד, 553)

היתר כללי להעבדה בשעות נוספות

במאמרנו זה נתמקד, לשם ההמחשה, בהיתר כללי להעבדה בשעות נוספות במפעלים שבהם עובדים שבוע עבודה בן חמשה ימים, אשר מתיר העסקה בשעות נוספות במגבלות ובתנאים הבאים:

" בתוקף סמכותי לפי סעיפים 11 ו15- לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א1951- (להלן – החוק), אני מתיר בזה העבדת עובד במפעל בשעות נוספות כלהלן:
(1) בכל אחד מחמשת ימי העבודה הרגילים בשבוע בהתאם לנהוג במפעל – במספר השווה להפרש שבין יום העבודה לפי סעיפים 2, 4 או 5 לחוק ל12- שעות עבודה.
(2) ביום שאינו נמנה עם ימי העבודה הרגילים בשבוע בהתאם לנהוג במפעל ואינו יום המנוחה השבועית כמשמעותו בחוק – שש שעות.
הכל ובלבד שעובד לא יועבד יותר מחמש עשרה שעות נוספות לשבוע.
(3) לענין היתר זה, "מפעל" – מקום עבודה שנהוג בו שבוע עבודה בן חמשה ימים.

ההיתר הכללי להעבדה בשעות נוספות שפורסם בילקוט הפרסומים 1977, עמ' 553, לא יחול לגבי עובד שחל עליו היתר זה."

באמצעות היתר זה, מאפשר שר העבודה, למעסיקים במפעלי העסקה בהם עובדים כ- 5 ימים בשבוע, להעסיק את עובדיהם, בכל אחד מחמשת ימי העבודה הרגילים, עד 12 שעות עבודה ביום ובכפוף למגבלה שבועית בת 15 שעות נוספות.

כך לדוגמא:
אם הועסק העובד בימים א'-ג' כ-12 שעות ביום, הרי שביום ד' ניתן יהא להעסיקו מקסימום 11 שעות וביום ה' 8 שעות בלבד. וזאת מדוע? כיוון שמגבלת 15 השעות הנוספות השבועיות, נכנסת לתוקפה כבר ביום הרביעי לשבוע העבודה, וזאת לאחר שבימים א' –ג' הועסק העובד סך של 12 שעות נוספות וביום ד' נשארו למעסיק עוד 3 שעות על-מנת לנצל את מקסימום 15 השעות הנוספות השבועיות.

חישוב מגבלת השעות:

בימים א'-ג' חישוב השעות הנוספות יהא כך: 12 (שעות העסקה ביום) – 8 (שעות העסקה מכוח סעיף 2 לחוק שעות עבודה ומנוחה) = 4 שעות נוספות ביום.
4 (שעות נוספות ביום) * 3 (ימי העסקה) = 12 שעות נוספות שבועיות בסיומו של יום ג'.

בימים ד'-ה': לאחר שניצל המעסיק 12 שעות נוספות ממכסת 15 השעות הנוספות המותרת מכוח ההיתר הכללי, הרי שחישוב פשוט מעלה כי נשאר למעסיק סך של 3 שעות נוספות למען ניצול מקסימאלי של מכסת ההיתר, ולכן אם ינצל את כוח העבודה של העובד 3 שעות נוספות ביום ד' – לא יתאפשר לו – למעסיק – להעסיק את עובדו מעל 8 שעות ביום ה' כיוון שלא תוותר לו במכסת השעות הנוספות המותרות, אף לא שעה נוספת אחת.

בנוסף לאמור לעיל, היתר זה קובע כי העסקה במפעלי העסקה בהם עובדים חמישה ימים, ביום נוסף בשבוע – לאמור שישה ימים בשבוע העבודה – תחשב כהעסקה על חשבון מכסת השעות הנוספות. במפעלים מסוג זה, ביום ההעסקה השישי בשבוע, מותר להעסיק מקסימום 6 שעות באותו היום ואלו יבואו על חשבון מכסת 15 השעות השבועיות הנוספות.

לסיכום, חוק שעות עבודה ומנוחה קובע מגבלות על המעסיק בדבר יכולתו לנצל את כוח האדם המועבד על-ידו. מעסיק שאינו עומד במגבלות האמורות מסתכן בתביעת פיצויים מצד עובדו, בתביעות רשלנות והפרת חובה חקוקה שנגרמו כתוצאה מעייפות, וכן בסנקציה פלילית. במאמר זה הבאנו לפניכם, בתמתית, חלק מהמגבלות החלות על המעביד בהקשר זה.